Toward Shabbat: Tzav

Like many, I have been obsessively following the news since the coronavirus pandemic exploded. My attention is split between two places: the United States and Israel. Because of the time difference, when I wake up in the morning, Israel has already seen nearly a full day of new developments, analysis, headlines, and quotes. There is so much that it’s hard to keep up, but early last week one particular photograph caught my attention: 400 people gathered for a funeral in the Haredi (Ultra-Orthodox) city of B’nei Brak. In Israel, a lot of public outrage is being directed at the Haredi community, which until just recently seemed to have been ignoring the regulations on social distancing by continuing to gather for lifecycle events, mass prayer services, and Torah study in yeshivas.

We now know that Haredi communities in Israel—like in New York, London, Chicago, and other places around the world—are suffering from some of the highest rates of infection of COVID-19. Some in Israel are using this fact to justify their pre-existing prejudices against the Ultra-Orthodox, making the absurd claim that these communities want to spread and contract the virus, that they do not value life. This is an ironic reversal of what happened during the time of the Black Plague, when it was the very low rates of infection and death among European Jewish communities (attributed to the hygiene practices that are inherent in traditional Jewish practice, among them being washing of the hands before eating and immersion in ritual baths) that led to a rise in antisemitism and animosity towards these religious Jews.

Haredi leaders and rabbis are trying to make clear that their constituencies were not choosing to ignore the regulations, and are not choosing to become infected with the virus. Rather, they have noted that government communication with the Israeli public has almost been exclusively digital and web-based, and not via the media channels that are used in these traditional communities, resulting in a lack of awareness. Moreover, the extreme crowding in Haredi urban neighborhoods—driven by large families and intense poverty—has caused the high rates of spread and infection.

Lack of understanding and compassion, along with the desire to blame “someone else,” have characterized some people’s response to the pandemic—this is what we have seen with the anger towards the Haredi community in Israel, and in some of the rhetoric directed to other countries and subgroups. Might we learn to make another choice?

Since this pandemic began, our lives have been completely transformed, with the most essential change being the social distancing that forces us to withdraw from almost every aspect of our communal and social lives. We feel the absence of our relatives and other loved ones: the good friend we miss so deeply, the smile of a grandchild, our slightly strange aunt who lives far away and won’t be with us for seder this year. This plague is reminding us of the importance of community: friends, partners, and family.

Sooner or later the pandemic will end and we will slowly return to our lives. It will take time, but we will heal our wounds and repair the damage that has been done. What lessons will we learn from this period? If the only lesson is that of the importance of community, it will not be sufficient. Professor Yuval Noah Hariri argues that times of crisis determine new historical trajectories. When this crisis ends, we will be the ones to decide on the trajectory for our post-coronavirus world. The central question that stands before us is not whether we will survive, but what sort of society will we be, what new world will we enter into. Will we take with us the hatred, prejudices, and fear of the other that have characterized so much of our society? Or will we build a society of solidarity and interdependence—even with those who are so different from us? Will our society emerge from this crisis more just, or more fractured?

To return to the example of the Haredi community, could we open our hearts to the understanding that those Jews who are so different from so many of us, are suffering just as we are? Could we internalize the idea that we truly share a common fate, that our lives are intertwined? Could we seek to understand the cultural and economic forces that are spreading the virus in these communities, rather than falling back on the disparaging attitudes that many of us hold?

The Torah portion this week, Tzav, continues the discussion of sacrifices. Many of us are aware that in Hebrew, the word for sacrifice (korban) and the word for proximity (kirva) share a root (קרב) suggesting that when we offer something of ourselves to another, we draw closer. Certainly we are all making sacrifices during this period, and let us hope that these sacrifices are moving us towards the admirable goal of becoming closer, and not more distant, to others. This is the tzav, the command, of this hour: to abandon our tendencies to blame and distance ourselves from others, and to choose a new path of personal and societal closeness.

With wishes for better times,

Hag Pesah Sameah and Shabbat Shalom


גם אני כנראה כמו רבים אחרים צורך חדשות וידיעות בצורה אקססיבית מאז פרצה המגיפה לתודעתנו. הקשב שלי, כמובן, מחולק לשני מקומות – ישראל וארה”ב. מפאת הפרשי השעות, כשאני מתעורר בבוקר בישראל כבר עבר יום שלם של התפתחויות, פרשנויות, כותרות וציוצים – לרוב כבר קשה לעקוב, אבל בתחילת השבוע האחרון הופיעו שתי תמונות, זו לצד זו, ברוב אתרי החדשות והרשתות החברתיות. מצד אחד ניידת משטרה בפארק הירקון בתל אביב רודפת אחר רוכב אופניים בודד במטרה לקנוס אותו על הפרת הסגר, בצד השני תמונה של הלוויה חרדית בבני ברק בה הצטופפו יחד כ-400 איש. היום אנחנו יודעים שהערים החרדיות הן המובילות בישראל באחוזי ההדבקה והתעלמות מההנחיות (המשך קיום תפילות המוניות, שמחות כמו בר מצוות, הלוויות ולימוד בישיבות). בישראל בדומה לניו יורק, לונדון או שיקאגו- הציבור החרדי מוביל בהדבקות בנגיף.

רבים בציבור הישראלי ואני בניהם כעסו על רשויות האכיפה שלא רק שלא פיזרו את ההלוויה, הם גם איבטחו אותה. לאחר מעשה טענו במשטרה שמה שהנחה אותם היה “הרצון למנוע עימותים”. לא יכולנו להבין את זה.

מעניין שרבים מההיסטוריונים מציינים שבזמן המגיפה השחורה דווקא הקהילות היהודיות (שהיו אורתודוכסיות בעיקרן) היו אלו ששיעורי ההדבקה אצלם היו הנמוכים ביותר, רבים ייחסו את זה למנהגי ההגיינה הטבועים בהלכה היהודית: שטיפת ידיים, רחיצה במקווה וכו’. אז זו הייתה אחת הסיבות לעליית האנטישמיות והשנאה כלפיהם. היום היוצרות התהפכו. בין כה וכה הכעס המובן כלפי הציבור החרדי הגיע מההבנה הפשוטה שההתנהלות הבלתי אחראית שלהם תשפיע על כל שאר הציבור ולא רק עליהם: על עומס על מערכות הבריאות, על התארכות הסגר החברתי והכי חשוב -היכולת לבלום את התפשטות הוירוס.

מנגד, מנהיגים חרדים ורבנים טענו שהציבור לא בוחר להתעלם מההנחיות. מעל 500 יהודים נפטרו מהקורונה ורובם יהודים חרדים – עצם המחשבה שהציבור החרדי אינו חפץ חיים, הם טענו, אבסורדית. כמו כן, הם הזכירו שדווקא בהתחלה הקהילות סגורות ובדלניות הצליחו לשמור על עצמן מפני הנגיף בהשוואה לקהילות הפתוחות,שם קצב ההדבקה היה מואץ. את ההדבקות ההמונית בציבור החרדי המנהיגים החרדים תלו בערוצי המידע של הממשלה לציבור, שבעיקרם דיגיטליים, במקום שימוש בדרכי התקשורת המסורתיים בעולם החרדי, וכמו כן בצפיפות בערים ובשכונות החרדיות שנובעת בעיקר מעוני, ולא מבחירה.

מאז התפשטות הקורונה החיים שלנו השתנו כמעט לגמרי. נראה שהשינוי המהותי ביותר היא ההוראה לריחוק חברתי. אותו ריחוק חברתי שמכריח אותנו לחדול כמעט מכל אספקט קהילתי-חברתי שלנו. אנחנו מרגישים את חסרון האנשים הקרובים והאהובים בחיינו יותר מכל. את החבר הטוב שאנו מתגעגעים אליו, את החיוך של הנכד או אפילו את הדודה הרחוקה (והקצת מוזרה) שלא תגיע השנה לסדר. המגיפה הזכירה לכולנו את חשיבות הקהילה – החברים, השותפים, וכמובן המשפחה.

אין לי ספק שבמוקדם או במאוחר המגיפה הזאת תדעך ונחזור ולאט לאט לחיים שלנו, נעמוד על הנזקים ונלקק את הפצעים – יקח זמן אבל זה יקרה. כן, המגיפה, נוראית ככל שתיהיה תסתיים יום אחד. אך אם המסר היחידי שנצא איתו מכל התקופה הזאת יהיה קהילתיות אני חושב שזהו יהיה מסר חלקי ולא מספק.

פרופ’ יובל נוח הררי מציין שתהליכים היסטורים מואצים בעת משברים – אנחנו ניהיה אלה שנחליט לאיזה כיוון התהליך יואץ. השאלה המרכזית שעומדת בפנינו היא לא אם נשרוד, אלא איזה חברה ניהיה כשכל זה ייגמר, לאיזה עולם חדש נכנס. המגיפה יוצרת מציאות חדשה עם הזדמנויות ואתגרים חדשים, וגם עם תקדימים שכנראה ימשיכו איתנו הלאה. מהם התקדימים החברתיים שנאפשר שיתרחשו, לאן נבחר לקחת את החברה והקהילה שלנו. האם נקח את החברה למקום של שנאה, שליטה ופחד כמו שאנחנו רואים בחלק מהמנהיגים שלנו או למקום של סולידריות וערבות הדדית, גם עם אלה (יהודים ולא יהודים) שבחרו חיים מאד שונים מאיתנו. אחת השאלות החשובות בעת הזו  היא האם נצא חברה צודקת יותר או הרוסה מפולגת ומרובדת. אי הוודאות יוצרת חרדה ברמה האישית והדבר משפיע על הציבור כולו. הסופר פילוסוף הבריטי אלן דה בוטון (Allen de Button מציין בראיון איתו שדווקא אי הוודאות הוא מקום נוח לשהות בו מבחינה מנטאלית כשיש שותפות גורל. שותפות וההבנה שאנשים אחרים שרויים גם הם בסבל, בדיוק כמונו. החרדים גם הם בסבל בדיוק כמונו.

פרשת צו ממשיכה את העיסוק בקורבנות משבת הקודמת אך הפעם הדגש הוא פחות על מביאי הקורבנות ויותר על הכהנים. מדרש מפורסם וידוע סביב הקורבן הוא באבחנה בשורש העברי ק.ר.ב הדומה בין הקרבה, לקרבה, ועל הצורך לעיתים להקריב משהו כדי להתקרב למשהו אחר. מה שבטוח הוא שכולנו מקריבים לא מעט בתקופה זאת, לפחות שזה יהיה למטרה הנכונה, להתקרבות ולא להתרחקות. זהו צו השעה של הקהילות והמבנים החברתיים המאורגנים. הנגיף ואיתו המשבר חשף את הבטן הרכה של הקהילות השונות על כל גווניהן השונים, אלה הפתוחות ואלה הסגורות. מצד אחד לחברה שלנו יכולת להדבק לדפוסים ישנים להאשמות ולהפרדה או לבחור בקרבה והתפתחות חברתית ואנושית.

לזמנים טובים יותר, פסח שמח

שבת שלום

Related Stories & Articles

Yom Hazikaron: Share Your Memories

Within the BJ community, we know that there are personal connections and stories related to Yom Hazikaron. This year,...

Read More